Image Alt

כל ילד צריך מבוגר אחד שיאמין בו

כל ילד צריך מבוגר אחד שיאמין בו

מאת: שלמה ביבס

 

המשפט הידוע הזה עומד בלב העשייה שלנו.

יחד עם יוסי יגר בעליו של מועדון “מרכז הקשתות” בבית לחם הגלילית נסעתי לאחת מחטיבות הביניים בצפון, לפגישת הכנה לקראת עשרה מפגשים של עבודה עם תלמידים באמצעות חץ וקשת.

כפי שסוכם מראש, קיבלתי שתי קבוצות.

בפגישת ההכנה נאמר לנו שהקבוצה הראשונה תהיה של חמישה עשר נערים עם הפרעת קשב וריכוז ADHD עם כל האתגרים המקצועיים שכרוכים בזה.

ההפתעה חיכתה לי בקבוצה השנייה.

חמש עשרה נערות, כולן עם קשיים ליצור קשרים חברתיים, מופנמות, שקטות וחסרות בטחון עצמי לחלוטין.

הבטתי ברכזת שילובים של החטיבה כשהמחשבות בראשי רצות במהירות. 

עם הבנים זה קל; אני כזה… אני מכיר היטב את המקום שממנו הם באים. גדלתי כאחד כזה, ובתקופתי לא היו מטפלים בנושא.

הגדירו אותי ואחרים כילדים מופרעים, חסרי תקנה, שלא יצא מהם כלום וזה היה אות קין להמשך החיים.

 

את הקטע של הבנות לא הכרתי. איך אני מתמודד עם בנות כאלו ובמיוחד עם כל הפוליטקלי קורקט שצריך לחשוב ולבדוק כל מילה ומילה שלא יעלבו? איך אני נותן להן טפיחה על השכם בלי לעבור איזשהו גבול בלתי נראה? 

אחרי כמה שניות הבנתי שהרכזת ויוסי מביטים בי בדממה וממתינים למוצא פי.

חייכתי חיוך רחב שרובו, באותו רגע היה מזויף “אני מקבל את האתגר” ולקחתי נשימה עמוקה. “יש לי רק בקשה אחת שיבואו בבגדי ספורט ונעליים סגורות”.

הרכזת חייכה “אל תדאג, נעלי ספורט ובגדים ארוכים, חורף עכשיו”.

לאחר כשבוע הגיע הרגע, מפגש ראשון עם הקבוצה של הבנים: אני נושא את נאום הפתיחה שלי בחיוך אבל במבט קשוח, מסביר את הוראות הבטיחות, אני מביט מסביב ורואה את ההתנגדויות של חלק מהתלמידים, יחד עם זאת ראיתי את החיוכים של השאר, והם היו רבים יותר מהמתנגדים.

מתחילים לירות אחרי הסבר קצר, רעש ומהומה באולם. 

לא משהו לא צפוי. 

אחרי הסבר איך מוציאים חיצים בלי להפיל את המטרה הם הולכים חזרה לעמדות הירי. 

המשכנו בירי כשאני עובר בין חברי הקבוצה, מתקן את המרפק של זה מסדר את אחיזת הקשת של האחר, והזמן עובר מהר. תם האימון הראשון.

הם מסדרים את קו הירי ,מסדרים את החיצים באשפות ונפרדים ממני בחיוכים.

 

הקבוצה של הבנות נכנסה ונהיה לי כבד על הלב: אף אחת לא מחייכת. כולן מכווצות, גב שפוף והמבטים נעוצים ברצפה.

הצגתי את עצמי, נאום הפתיחה, הוראות בטיחות. ואז חייכתי חיוך רחב והוספתי: הדבר הכי חשוב בקשתות זה לעמוד זקופות ולחייך.

באופן מיידי הפרצופים של כולן הפכו עגומים יותר. חוץ מנערה אחת שחייכה חצי חיוך. 

קראתי לה אלי והעמדתי אותה עם הפנים לשאר הבנות “אתן רואות את החיוך שלה? אני רוצה לראות חיוכים יותר רחבים. מכולכן”

ואז, גם החיוך שלה נמחק.

התחלנו לירות ושוב עברתי ביניהן מתקן את זאת מסביר לאחרת ומכולן דרשתי לחייך לפני שחרור החץ מהקשת.

הרכזת נכנסה בסיום האימון לשאול איך עבר המפגש הראשון והיא קיבלה ממני תשובה מתחמקת.

ביקשתי ממנה שתפתח קבוצות וואטסאפ עבור שתי הקבוצות שתכלול את המשתתפים/ות בתוכנית ואת הצוות החינוכי של הבית ספר.

היא הביטה בי קצת מוזר. הסברתי לה שהם/ן שאלו שאלות ואני צריך לתת תשובות.

הכתבה הראשונה ששלחתי לקבוצה שנפתחה הייתה בנושא אנדורפינים (Endorphin) גם ביקשתי מהרכזת להדגיש למשתתפי התוכנית את החשיבות של קריאת המאמר.

כתשובה לשאלות שעלו בזמן האימון בקבוצת הנערים שלחתי גם סרטון על מעוף ופרדוקס הקשת החץ בהילוך איטי.

במפגש הבא שאלתי את הנערים אם הם מוכנים לאתגר שהכנתי להם להיום ובלי לדעת מהו האתגר להפתעתי הם מייד נענו בחיוב.

האתגר היה ירי בזוגות. אחד עוזר ומכווין והשני יורה למטרה, כעשרים דקות ובשקט מוחלט.

אחרי שחילקתי אותם לזוגות צילמתי את מה שקרה בחדר ושלחתי לרכזת.

היא הייתה בהלם מהדממה ששררה באימון. 

לאחר מכן במפגש השני כבר יותר נערות חייכו בעת הירי וגם הפגיעות שלהן במטרה השתפרו. הן גם ביקשו במפתיע ללמוד להרכיב ולפרק את הקשתות.

בשאר האימונים בהמשך התוכנית הבנים התרכזו יותר, היו בשקט יחסי חוץ ממפגש אחד שבו התרתי את הרסן וביצענו משחקוני קשתות מהנים וההתלהבות הייתה רבה.

 

לאחר התייעצות, אחרי המפגש השישי, הוחלט לקיים כמפגש אחרון תחרות בין הקבוצות. 

קבוצת הבנים נענתה לאתגר בלי להסס למרות שאמרתי להם שהבנות יורות יפה.

הבנות עיקמו פנים והיססו.

הבהרתי להן הבהר היטב, שהן יכולות לנצח את הבנים.

במפגש הבא הן שלחו ‘מרגלות’ שיבדקו איך הבנים יורים ולהיפך הבנים שלחו ‘מרגלים’ לבדוק איך הבנות יורות. 

כשהבנות הבינו שהייתי רציני בהערכת הביצועים שלהן, הקומה שלהן הזדקפה החיוכים התרחבו וההשקעה בכל חץ וחץ הייתה גדולה יותר במקביל גם הרעש והמהומה גדלו עד שבמפגש השביעי כמה מורים שהיו בדרך להשתלמות באולם סמוך נכנסו לאולם שהתאמנו בו ועמדו פעורי פה לנוכח הרעש והבלגן שהבנות גרמו.

במקביל, הבנים עם תרגילי ירי בדמיון מודרך כשעורי בית, למדו לירות בשקט בריכוז והאימונים שלהם התנהלו בשקט מופתי.

הגענו למפגש העשירי והאחרון.

 “יום שיא” כפי שאנחנו נוהגים לקרוא לו.

המפגש נערך באולם הספורט הגדול של בית הספר. הגיעו לעזרתי עוד שני מדריכים שאחד מהם שימש כשופט, הבאנו שעוני זמן והגדלנו את המרחק של המטרות.

טקס קצר של חלוקת תעודות למשתתפים/ות התוכנית, חילקתי את הקבוצות לקבוצות מעורבות בנים בנות והירי החל.

בסיכום כללי הבנות ניצחו. החיוכים שלהן נמתחו מאוזן לאוזן והראש התרומם למעלה אחרי הגב שהזדקף.

בעקבות ההצלחה והשמועות שרצו תלמידים אחרים לחצו על הנהלת בית הספר לקיים עוד מפגשים ופעילות בחץ וקשת

ואכן קיבלנו אישור לעוד מפגשים וגם המורים ביקשו מפגש כזה לצוות החינוכי.

המשך יבוא…

קשתות חינוכית

Close

The “Archery Center IL” in Beit Lehem of Galilee develops the field of archery in Israel beyond the world of sports & the fields of education, culture & social development.

Telephone / WhatsApp | (+972) 0544407113

Email | [email protected]

Forest Road 2, Bethlehem of Galilee, 3600700

שעות פעילות

מי ב’, ד’ 15:00-19:00
ימי ג’, ה’ 15:00-21:00
ימי ו’ 11:00-16:00
ימי ש’, א’ סגור

Our socials
About