נוביה, ארץ הקשת

נוביה, ארץ הקשת

מאת: גיל יהונתן גלעד

. מונח מצרי קדום שציין את נוביה במשך אלפי שנים בעת העתיקה Ta-Sety-נוביה הייתה "ארץ הקשת" כמשמעות המילה טא-סטי

נוביה בין הראשונות להיות לישות מדינה, הייתה ביתם של כמה מהממלכות העתיקות ביותר באפריקה. ציידים המשתמשים בקשתות וחצים מופיעים באמנות הסלע הנובית כבר בתקופה הניאוליתית. אמנות הציד סיפקה את מוצרי הסחר החשובים של נוביה, עורות בעלי חיים ושנהב. קשתי נוביה ארבו, תקפו בצעידה מהירה ובריצה, שחררו החצים מגב הסוס והשתמשו בטבעות אגודל כדי להגביר את עוצמת ודיוק הירי. ציורי הסלע והכתיבה שעדיין לא פוענחה בשלמות של נובים ושל עמים בני זמנם הותירו עדות חשובה. תיעודים ממצרים העתיקה מספרים רבות על ההיסטוריה של נוביה ומתעדים מערכת יחסים ארוכה ומורכבת בין המצרים והנובים,

בתמונה, תחריט סלע של קשתי נוביה בואדי אס-סאבו, האלף השלישי או השני לפני הספירה, גובה הקשתים כ-15 ס"מ אחד מהם לובש בד חלציים ולכולם עיטור ראש עשוי מנוצת יען, עיטור נובי טיפוסי ששימש המצרים לתאר את שכניהם מדרום לנהר היאור הוא הנילוס. באיזור זה הופך הנהר למפלים על ידי סלעי גרניט והיה הגבול היחיד לבין מצרים ונוביה המוגדר היטב בתוך אזור מיושב.

דרומה השתרע האזור הפחות מסביר פנים של נוביה, בו זרם הנהר דרך גבעות אבן חול נמוכות שהשאירו רק רצועה צרה של אדמה הניתנת לעיבוד. השקיית השדות הושגה באמצעים פשוטים וגידול מרובה לא היה אפשרי עד לתקופות מאוחרות הרבה יותר, למעט אולי באזור אל-פאיים על שפת האגם. הנהר שהעלה את מפלס המישור בשיטפונות, הפקיד קרקע לשטח הזמין לעיבוד בעמק הנילוס ובדלתא. בנוסף לגידולי תבואה, הפירות והירקות היו מושקים כל השנה בחלקות קטנות. דגים היו חלק חשוב לתזונה והפפירוס, שגדל בשפע בביצות, נאסף בר ובזמנים מאוחרים יותר תורבת, ייתכן ושימש כגידול מזון ובוודאי שימש לייצור חבלים, מחצלות וסנדלים ומעל לכל, סיפק את מצע הכתיבה המצרי החשוב ביותר.

הדגנים, היו הייצוא העיקרי של המדינה בתקופה המצרית המאוחרת ולאחר מכן היוונית-רומית. ממערב לנילוס הייתה הסהרה הצחיחה מלבד איי נווי המדבר שבה. אוכלוסיית נוביה הייתה למעשה תערובת של מגוון עמים שהנהר היה להם מקור חיים. הנובים חיו בעמק הנילוס המרכזי לאורך הנהר המתעקל צפונה דרך המדבר, אפריקאים מאזור הסהרה החלו לנוע לכיוון הנילוס, לנוביה, בסביבות 5000 לפני הספירה. הם הביאו איתם את אומנות הכנת החרס ובמקורם היו רועים, ציידים לקטים, שהפכו לבסוף לדייגים וחקלאים. כמידה לעושר ומעמד חברתי החשוב במיוחד עבורם היה עושר עדרי הבקר. הם גידלו דגנים, אפונה, עדשים, תמרים ואף מלונים. במדבריות, כרו הנובים קרנליאן ממשפחת האגת שבפרס העתיקה הרבו להשתמש בה כחותם וכקמע, זהב ומשאבי מינרלים אחרים. הנובים סחרו עם המצרים, שכניהם מצפון: בבקר, זהב, קרנליאן, שנהב, עורות בעלי חיים, עצי הבנה, קטורת ותמרים, בתבואה, שמנים צמחיים, יין, בירה, פשתן ובמוצרי חרס.

"כָּל שְׁאָר נְהָרוֹת אֵינָם קְרוּיִין יְאוֹרִים חוּץ מִנִּילוּס, מִפְּנֵי שֶׁכָּל הָאָרֶץ עֲשׂוּיִם יְאוֹרִים יְאוֹרִים בִּידֵי אָדָם וְנִילוּס עוֹלֶה בְּתוֹכָם וּמַשְׁקֶה אוֹתָם, לְפִי שֶׁאֵין גְּשָׁמִים יוֹרְדִין בְּמִצְרַיִם תָּדִיר כִּשְׁאָר אֲרָצוֹת" רש"י על בראשית מ״א.

יכולות חיזוי ההצפה של היְאוֹרִים הבטיחו תפוקה גבוהה מאוד מיבול שנתי בודד ואגירת עודפים כנגד שנים שחונות היה הבסיס העיקרי לעושר המצרי עד לקום האימפריות הגדולות של האלף הראשון לפני הספירה במזרח התיכון העתיק.

"וְיִקְבְּצוּ, אֶת-כָּל-אֹכֶל הַשָּׁנִים הַטֹּבוֹת, הַבָּאֹת, הָאֵלֶּה; וְיִצְבְּרוּ-בָר תַּחַת יַד-פַּרְעֹה, אֹכֶל בֶּעָרִים–וְשָׁמָרוּ. וְהָיָה הָאֹכֶל לְפִקָּדוֹן, לָאָרֶץ, לְשֶׁבַע שְׁנֵי הָרָעָב, אֲשֶׁר תִּהְיֶיןָ בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם; וְלֹא-תִכָּרֵת הָאָרֶץ, בָּרָעָב. בראשית פרק מ'א, ל'ה- ל'ו.

נוביה הייתה משמעותית להתרחבות המצרית דרומה. המדבר המזרחי בין הנילוס לים האדום תמך באוכלוסיות נוודים ובמשק המדברי והיה חשוב במיוחד שכן הכיל מרבצי מינרלים רבים, כולל זהב והיה הנתיב לים האדום. מצפון-מזרח היה מצר היבשה (האיסטמוס) של היאור, הנתיב העיקרי לחצי האי סיני משם הגיע הטורקיז ואולי גם הנחושת וחיבר את דרום מערב אסיה והיה אזור חילופי תרבות חשוב לפיתוח טכני חקלאי של מצרים. בעקיבותם הגיעו מהגרים ופולשים שנמשכו לשגשוגה של מצרים מסוף האלף השני לפני הספירה ואילך או אז בוצעו פלישות רבות ביבשה, בים ולאורך חוף הים התיכון המזרחי. מצרים שנזקקה לייבוא ​​מועט כדי לשמור על רמת חיים בסיסית ייבאה מלבנון בעיקר את עץ הארז שהיה חיוני לבניית הממלכה. מינרלים כמו אובסידיאן ולפיס לזולי- אבן החן הכחולה, יובאו ממרחקים, מאנטוליה ואפגניסטן.

תרבות הקרמה הייתה הקבוצה הראשונה שגיבשה שלטון בנוביה התחתונה. החץ והקשת היו הנשק העיקרי בצבאות קרמה ובממלכת כוש שירשה את קרמה והופיעה כאיום אדיר על מצרים מדרום. חפירות ארכיאולוגיות בעקבות ממלכת נוביה נערכו במקדש באבו סימבל שנבנה על ידי רעמסס השני והוקדש למלכתו הראשונה, נפרטארי ולפולחן האלה חתור ובמקדש ואדי אל-סובו ליד אגם נאצר.

בבית הקברות המזרחי של קרמה חשף עשרות קברי קשתים.   André J. Veldmeijer מחקר שנערך ב- 2016 על ידי הארכיאולוג

הופעתם של לוחמים חמושים אלה מתוארכים מ- 2300 לפני הספירה ואילך במקביל לחידוש הפעילות המסחרית בין מצרים לנוביה שהשתלטה על הציר המסחרי לאורך הנילוס תוך צבירת עושר ופיתוח העבדות. תרבות קרמה הקלאסית, שנקראה על שם בירתה המלכותית בקרמה, הייתה אחד מהמרכזים העירוניים הקדומים ביותר באזור הנילוס והפגינה תחכום צבאי משמעותי הניכר בממצאים ארכיאולוגיים החושפים מעמד עילית של לוחמים מובחרים. חפירות בקרמה מראות כי לוחמי העילית נקברו לעתים קרובות בשריונם עם פגיונות ארד ושנהב מעוטרים. קבורות מלכותיות רבות, או טומולי , הכיל שרידי הלוחמים הללו. השלדים מראים לעתים קרובות טראומה עקבית, מה שמרמז על חיים שלמים המוקדשים ללחימה. חיילים בדרגה נמוכה יותר צוידו בכלי נשק פשוטים אך יעילים יותר כולל חצים וקשתות, כידונים ואלות.

חפירות בקברים בג'בל אדדה (נוביה התחתונה) של משלחת חקר ב- 1962- 1966 בניהולו של ניקולס ב' מילט, הציגו אוסף מרשים של עבודות עור מהתקופה המרויית (בערך 100-400 לספירה) דרך התקופות הנוצרית  1400-641 לספירה והאסלאמית במצב שימור יוצא דופן המעיד על דרגה גבוהה באמנות עיבוד העור של העם הנובי.

שבטים נוביים כמו המדג'אי שימשו כשכירי חרב במצרים העתיקה בשל כישוריהם בחץ וקשת במערכה של קמוסה נגד החיקסוס. ממלכת כוש החלה להופיע בסביבות שנת 1000 לפני הספירה, 500 שנה לאחר העלמות ממלכת קרמה. עד שנת 1200 לפני הספירה, המעורבות המצרית דרומה לא הייתה קיימת ובמאה ה-8 לפני הספירה, טהרקא הכושי כבש את מצרים והקים את השושלת ה-25  המכונה גם השושלת הנובית, השושלת הכושית, או הפרעונים השחורים והסתיימה על ידי הכיבוש האשורי בשנת 661 לפנה"ס. טהרקא החל לטפח בריתות עם גורמים בפניקיה ובפלשת שהיו מוכנים לנקוט עמדה עצמאית נגד אשור. צבא כוש ערך מסעות צבא מוצלחים, כפי שמעידה "רשימת השאיפות האימפריאליות של האימפריה האשורית". ההשפעה הגוברת של השושלת ה-25 הפכה המלחמה עם אשור לבלתי נמנעת. בשנת 701 לפנה"ס, סייעו טהרקא וצבאו ליהודה ולמלך חזקיהו לעמוד במצור של סנחריב מלך אשור. בגלל תככים נפלה נאפאטה לידי המצרים ובירת כוש עברה דרומה למרו. יש הטוענים שגם הפרסים ניסו לפלוש לנוביה בשנת 522 לפני הספירה. צבא פרס כשל מול הכושיים בחציית השטח המדברי וציין התגובה העזה של צבאות כוש במטחי החיצים המדויקים עד כדי פגיעה ישירה בפנים ובעיניי החייל הפרסי הבודד. "אז מהקרבות כאילו על קירות המצודה, הקשתים המשיכו לפרוק מתמשך של חצים מכוונים היטב, כל כך צפופים שלפרסים הייתה תחושה של ענן יורד עליהם, במיוחד כאשר הכושיים עשו את אויביהם. כל כך חסרת טעות הייתה מטרתם, עד שאלו שהם ניקבו בעמדתם ומיהרו להסתובב בפראות בתוך ההמון עם החצים היוצאים מהעיניים שלהם כמו דחלילים".

נוביה הושפעה רבות מהתרבות המצרית  אך הפכה יותר ויותר אפריקנית. הכיבוש הרומי של מצרים הוביל לקרבות עם ממלכות נוביה בדרום ובשנת 25 לפנה"ס פלשו כושיים תחת שליטם Teriteqas למצרים עם כ- 30,000 חיילים, ברובם חיל רגלים חמוש בקשתות באורך של כ- 4 אמות כ- שני מטר ומגנים עשויים עור גולמי, לצד אלות , גרזנים , כידונים וחרבות. הם הגיעו עד לאזור אסואן, הביסו הרומאים וכבשו את סיין, אלפנטין ופילה, לכדו אלפי מצרים והפילו את עמודי הברונזה של אוגוסטוס. גם ראש פסל אוגוסטוס נלקח כשלל למוראה שבנוביה באחת הפשיטות שערכה אמיניראנס מלכת כוש ונקבר מתחת לסף המקדש של הקנדאקה אמירינאס כדי להנציח את ניצחון כוש: לדרוך באופן סמלי על אלו שהשתלטו על מצרים וחלקים נרחבים מהמזרח התיכון ונבלמו.

פרופסור דוד אילון חלוץ חקר את החברה הצבאית הממלוכית, השווה את ההתנגדות הנובית על קשתייה לזו של סכר שעיכב הגאות המוסלמית למשך כמה מאות שנים. הקשתים הכושיים העדיפו קשתות מקשה אחת שאורכן בין מטר לשניים, עם כוח משיכה כל כך חזק עד שרבים מהקשתים השתמשו ברגליהם כדי למתוח הקשתות. ההיסטוריון היווני, הרודוטוס ציין שבניית הקשת העיקרית הייתה מעץ דקל הדום המתפצל- הדום המצרי, Hyphaene thebaica, עם חיצים עשויים חִזְרָן –בַּמְבּוּק Bambusoideae.

ראשי חץ שהתגלו מתוארכים לקרמה התיכונה. ראשי החצים עשויים קוורץ, קרנליאן ולפעמים מצור. קשתי נוביה ירו בחצים דוקרניים וחלקם מורעלים באורך של כ-50 ס"מ. את החיצים נשאו באשפות עור יונקים ארוכי צוואר כמו עיזים או צבאים מעוטרות ברצועות, דשים וקישוט משוכלל החגורות כנראה מלפנים על היד האוחזת בקשת. החצים היו מוכנסים לאשפה בקוטר קטן התפורה מעור עזים ולפחות במקרה אחד נמצא שהונחו ישירות באשפה צמודים לידו השמאלית של הקשת. חיציי הכושיים היו לעתים קרובות מורעלים בחודם.

הקשתים ענדו על ידם מגני צמידים, מגני פרק כף היד של הקשת מעור האופייני למסורת קרמה נמצאו צמודים לפרק כף היד השמאלית ותמיד אותו עיצוב, כאשר החלק המגן מסופק עם שני צדדים קעורים וקצה מחודד. מגנים דומים נחשפו בקבר אחים של חיילים מצריים מהשושלת ה-12 בדיר אל-בהרי. סוג זה של מגן פרק כף היד יוצא דופן במצרים. בתחילה סברו שהגיע מהצפון, אך סווג כשייך כנראה לקשתים הנוביים מתרבות הקרמה הקשתים ענדו טבעות אגודל בגודל של שלושה עד ארבעה ס"מ לשיפור הירי, בדומה מאוד לאלו העותמאניות והסיניות.

תפקיד חיל הפרשים בנוביה היה נרחב בתקופה המרואית עקב חדשנות המרכבה, שימוש בפילי מלחמה וטקטיקות פרשים. בחפירות אל-קורו נתגלו שלדי סוסים משובחים ביותר ששימשו את צבאות כוש במלחמתם באשור וברומי. חיל הרגלים המרואיטי שתקף את רומא כלל מגני עור גולמי, אלות, גרזנים, כידונים וחרבות. הנשק המאפיין לנובאדים מלבד החץ וקשת היה סוג של חרב קצרה בעלת להב ישר-מעוגל חלול שמושחז רק בקצה אחד ולכן לא תוכנן לחתוך, אלא לפרוץ ולנעוץ. הכידונים, וכן הלברדים, מוט עם להב גרזן, חוד וקרס בקצהו ככלי נשק רב-תכליתי ששילב אלמנטים של גרזנים, חניתות וווים בלחימה. החילים עטו שריון גוף, שיוצר מעור עבה במיוחד.  בקברי המלוכה של קוסטול נמצאו שברי חושן עבה שמור היטב ומעוטר בשפע מעור שור ובג'בל עדה התגלה חושן עור עבה ביותר כנראה מעור פיל או מעור תנין.

שחזור קשתים נוביים בצבא המצרי, מקבר באסיוט, השושלת ה- 11 (בערך 2130–1991 לפנה"ס).

 

מקור השם נוביה לא ברור ונכנס לשימוש בתקופה הרומית: חלק מהחוקרים קישרו אותו למילה המצרית העתיקה לזהב.

אחרים מקשרים אותו עם המונח נובאדס, השם היווני לאנשים שנדדו צפונה. מתישהו במאה ה-4 לספירה נוביה נודעה בשם כוש למשך 2000 שנה. תיעוד רב על נוביה המרואית ניתן למצוא באמנות ובספרות של יוון ורומא, האימפריות שנשקו לגבולות נוביה לאחר שנת 330 לפני הספירה. במשך רוב העת העתיקה, האזור שמדרום למפל הראשון של הנילוס נקרא כוש כמופיע בטקסטים מצריים עתיקים, קלאסיים ומקראיים ובברור ניתן להניח שאינו משקף מונח ילידי.

הכושיים פיתחו ממלכות חזקות. נוביה, נחלקה באופן מסורתי לשני אזורים. החלק מצפון עד לקצה הדרומי של המפל השני של הנילוס, נוביה עילית שנקראה כוש על ידי הפרעונים מהשושלת ה-18 של מצרים העתיקה ואתיופיה ועל ידי היוונים הקדמונים. נוביה התחתונה, החלק הצפוני באזור, שבין המפל השני והראשון של אסואן נקרא וואוואט.

הארכיאולוגים הקצו לתרבויות הנוביות שנחפרו ונתגלו סמנים:  A-Group, C-Group, X-Grou ו-Kerma . קרמה הבירה שכנה בשטחה של סודאן של ימינו לפני כ- 5,500 שנה ומהווה אחד האתרים הארכאולוגיים הגדולים ביותר של נוביה העתיקה.

התקיימו בה חפירות נרחבות ומחקר ענף, כולל מציאת אלפי גלופות, קברים וחשיפת רובעי המגורים של העיר המרכזית המקיפה את הדפופה המערבית, סביב מקדש מלבני עשוי בוץ שבו נערכו טקסי דת. אזור נוביה התחתונה ראה את אחד השלבים המוקדמים ביותר של היווצרות ישות מדינית בעולם: שליטי תרבות קבוצת A – אשר נקברו בבית קברות בקוסטול, שנחפר על ידי המכון המזרחי של אוניברסיטת שיקגו בשנות ה-60, אימצו סמלי מלכות דומים לאלו של מלכי מצרים בני זמנם. עם עליית השושלת ה-1 במצרים (בערך 2950 לפני הספירה), נכחדו תרבויות A-Group. פרעה סנפרו (בערך 2575 לפנה"ס) ערך פשיטה לתוך נוביה והקים מוצב מצרי ממערב לנילוס ופיתח מחצבות מינרלים. במהלך השושלת ה-6, המושלים המצריים של אסואן החלו במסעות מסחר ארוכי טווח בשילוב עם פשיטות צבאיות. המושל המפורסם שבהם, הכחוף, חדר דרומה הרבה מעבר למפל השני של הנילוס ולקראת סוף ימיו הצ'יפים הנוביים התאחדו, וסיכנו המשלחות. אוכלוסיה חדשה (שנקראת על ידי ארכיאולוגים C-Group) אכלסה את וואוואט. ממלכת כוש פרצה הגבול כשהשליטה המצרית דעכה בשושלת ה-13 המאוחרת וב- 1650 לפני הספירה התקדמו צפונה, בערך בזמן פלישת החיקסוס למצרים, פשטו על מצרים העליונה והפכו את קרמה לבירתם. חותמות היקסוס בקברי קרמה חשפו מגעים עם ההיקסוס שהובסו על ידי המצרים. אמנחותפ הראשון (1514–1493 לפנה"ס) כבש את קרמה והרס את ממלכת כוש. נוביה נעלמה ומשנה למלך כוש הפך לפקיד הקיסרי המצרי הראשי שלה. מאפריקה החלו התבאים לחדור לממלכת כוש, לנוביה עילית, בזמן גירוש ההיקסוס.

תבליט ממקדש אמון, ג'בל ברקל, המתאר קרב בין כושיים ואשורים. כאמור, הקשתים היוו הליבה של הצבאות הנוביים שהתחרו עם מצרים על השליטה בחלקי עמק הנילוס ואף כבשוה במאה ה-8 לפני הספירה. הם גם התעמתו עם חיילי האימפריה האשורית ונלחמו בפרס יוון ורומי.

המיומנות של הקשתים נוביים הפכה אותם לשכרי חרב מוערכים בכוחות צבא מממלכות העולם העתיק. ייצוגם של לוחמים נוביים מופיעים בדגמי קברים, תבליטים וציורים לאורך כל ההיסטוריה המצרית העתיקה משנת 2400 לפני הספירה. קשתים נוביים אף שירתו כלוחמים בצבא ממלכת פרס באלף הראשון לפני הספירה.

בספרו, דרק א. וולסבי "ממלכת כוש: האימפריות הנפטניות והמרואיות" כותב על שקיעתה ונפילתה של הממלכה הכושיית בהדרגתיות עד להתמוטטות הסופית של ציוויליזציה זו תוך התמקדות בגורמים העקרים: סכסוכים פנימיים ומאבקי כוח בתוך משפחת המלוכה הכושיית, ניצול יתר של קרקע ומשאבים, במיוחד לאורך הנילוס הובילו לירידה בפריון החקלאי והשפיעו על כלכלת כוש והיכולות לקיים צבא חזק. איומים חיצוניים, בעיקר מהכוח העולה של הממלכה האכסומית באתיופיה של ימינו עם רשתות הצבא והמסחר המתקדמות שלה שאכן שהוביל לכיבוש מרו, בירת כוש בסביבות המאה ה-4. לִספִירַת הַנוֹצרִים.

למרות דעיכתה, האמנות, האדריכלות ומנהגי הדת של כוש, המשיכו להשפיע על תרבות האזור. ההתפתחות המוקדמת וחלק ניכר מההיסטוריה המאוחרת של הממלכה מעורפל, הכושיים היו מוצלים בדמיון הפופולרי ובמחקרים אקדמיים על ידי מצרים הידועה מצפונם והנחקרת הרבה יותר. בחלקו, זה נובע מחוסר היכולת שלנו להבין את שפתם, שנותרה בלתי מפוענחת. למרות מחקר ארכיאולוגי לא מבוטל שהוקדש לתרבות החומרית הכושית שהתרכזה באזור שהוצף ברצף הסכרים באסואן, עדיין חלק גדול ממלכת כוש הממלכה שניהלה יחסי גּוֹמְלִין במשך מאות שנים עם מצרים הפרעונית, התלמית והרומית ושטחה השתרעה עמוק לתוך סודן – לא נחקר מספיק לעומקו.

נוביה ייצגה ישות שכנה ומתחרה לממלכה המצרית. בקברו של הנסיך המצרי משטי (השושלת ה-11) הטריטוריה של נוביה מסומנת מתחילת האלף ה-3 על ידי הִירוֹגְלִיף בצורת קשת

, Ta-Sety , שפירושו ארץ הקשת.

העדויות הארכיאולוגיות לחשיבותם של לוחמים אלה וכלי הנשק שלהם לממלכה המצרית הן אנקדוטליות- בעלות העדר תוקף ראייתי אך המוצגות כייצוגיות. כפי שדווח צ'ארלס בונט בחפירה בבית הקברות המזרחי מתקופת קרמה (2550-1480 לפני הספירה) כתגלית החשובה ביותר.

שחזור קברו של הקשת החנוט שנחפר על ידי בונט (1982), שנעשה עם המומיה הטבעית המקורית ומלווה בשרידי חץ ושתי קשתות בעקמומיות פשוטה, באורך 120 ס"מ, אחת מהן מעוטרת בנוצת יען וכלי חרס. 2300- 2150 לפנה"ס, בית הקברות המזרחי של ממלכת קרמה ידוע בשפע כלי הנשק ובעדויות רבות לטראומה שנמצאו על השלדים עדות לכך שהם לוחמים מאומנים שנפצעו בקרבות.

קברים של קָשָׁת לצד אישה עם מקל עץ, לידם כלב, קשת, מניפה של נוצות יען ומראת ברונזה. 2300-2100 לפני הספירה, נמצאו בחלקה 23 של בית הקברות

Kerma ancien II.

הקבר עם מקל העץ הכיל אישה בגיל 20- 29. שני הקברים נשדדו בחלקם וחלק מהשלדים משוחזר. כל קברי הזכרים אפילו של ילדים שנחפרו בין 2008 ל- 2018 מצוידים בקשת. קברים רבים נבזזו וניתן להסיק שציוד חץ וקשת היה קיים ברובם, נמצאו ראיות לנוכחותם של רכיבי חץ וקשת, מהרמז הקטן ביותר, נוכחות מיתר העשוי מגידי כבש או עז שזורים. ענף, מוט עץ בעל עקמומיות כפולה שניתן להשיג על ידי דפורמציה. חומר אתנוגרפי מתאר טכניקות פשוטות להשגת עקמומיות חזקה של קצוות הקשת, העשויה מכיפוף העץ באמצעות רצועות, מתיכה וחימום. אורך הקשת הנפוץ ביותר הוא 120 ס"מ, אך נמצאו שתי קשתות ארוכות יותר, באורך של כ- 150 ס"מ. העצים ששמשו לייצור הקשתות נפגעו גם קשות על ידי טרמיטים. הדגם בקבר הילד שהתגלה הוא באורך של כ-90 ס"מ. שרידי מיתרי קשת נמצאו לעתים קרובות לשמאל הקָשָׁת. במקרים מסוימים, מידת העקמומיות של הקשת מובילה להאמין שהיא נדרכה כאשר הונחה בקבר. הקשת תמיד ממוקמת בצפון הגוף, קרוב לידיים ומעוטרת מדי פעם בנוצות של נוצות יען בקצותיה. קבר שלם של קשת כבן 18 העונד שרשרת עם תליון של קונכיית ים סוף, מניפה של נוצות יען, מגן שורש כף יד של קשת על פרק ידו השמאלית וחצאית עור כבש מכסה את ירכיו ורגליו ומחזיק בידיו כמה חצים ולצפונו קשת שכמעט לא נותר ממנה דבר כשלרגליו קושר איל קורבן בחבל שעובר מסביב למותניו מספר פעמים, הכול כמובן בהתחשב בפגעי הזמן.

לא ידוע בדיוק מתי דימוי הקשת הארוכה הנובית, המתוארת על ידי הרודוטוס במאה ה-5 לפני הספירה התפתח. סוג זה של קשת, בשל אורכה: כשני מטר, שאינה מושוות לקשת האנגלית נראה שתוכנן למתיכת המיתר בעזרת רגל אינו מופיע בציורי קיר לאומת ריבוי איורי הקשתות הקצרות. ראוי לציין כי הקשת הארוכה מופיע באיקונוגרפיה כסמל בקנה מידה נרחב בזמני נאפאטה ומרו. קימת סברה האומרת ששליט מרואה, השוכנת על הגדה המזרחית של הנילוס במרחק 200 קילומטרים צפונית-מזרחית לח'רטום, גובהו נישא ל- 180 ס"מ ובפרופורציות נשמרות, אורך הקשת במצבה המתוח היה בערך 140 ס"מ. נראה שהקשת המתוארת על ידי הרודוטוס מושפעת מגובה הנובים שנראו כענקים ליוונים נמוכי הקומה. החיצים שנמצאו אורכם לא עלה על 70 ס"מ ומתאימים לקשת באורך 27 אינץ', כ- 68.50 ס"מ. כתמיד הקשתות עשויות ממקשה אחת ללא חריטה ושיוף העץ דבר שהעלה משקל המתיכה בהרבה, רצועות עור קשרו המייתר וציינו מקום אחיזת הקשת.

פרט של קשת נובי המתואר מאיור פרסקו במקדש אמון בבית אל-וואלי המתאר את משלחתו של רעמסס השני לנוביה. מעולם לא נמצאו חלציים מעור נמר במהלך החפירות בבית העלמין המזרחי ואין לשלול שחלק מקשתי נוביה היו ללא כיסוי חלציים ורק עונדים נוצה על ראשם.

בקרמה נקברו גברים ונערים מכל הגילאים עם ציוד הקשתים שלהם משנת 2300 לפנה"ס בערך לאורך מאות שנים, כנראה עד סוף קרמה התיכונה בערך 1750 לפנה"ס. יש מימד סמלי לקבורה הזו, המודגש על ידי העובדה שאפילו ילדים בני שנה וחמש מצוידים בקשתות ומשקף את מעמדם של הלוחמים הללו שאומנו לקשתות מגיל צעיר. מאות הקברים שנחפרו לא חשפו הרבה סוגים אחרים של כלי נשק. התגלו חניתות וכידוני עץ אליהן חובר חוד ארוך המיוצר מעצם ארוכה של יונק כקודקוד החנית רובם לא שרדו את פגעי הזמן. פגיונות מסגסוגת נחושת, החלו  להופיע במהלך קרמה התיכונה ויוסיפו להשתכלל. טכנולוגיית הברזל הוכנסה לכוש על ידי האשורים לאחר כיבוש מצרים. לאחרונה רבים המחקרים הטוענים לנוכחות נשים משפיעה, כפי ששלטו נשים, (קלאופטרה המצרית ואמיניראנס מלכת כוש) הן היו המעודדות בשדה קרב ובמסחר. דעה אחרת היא שאיורי סלע של נשים נועדו להנמכת האויב בציורי נשים לצד הלוחמים והשבויים.

קשת נובי, שכיר חרב מחזיק קשת יחסית ארוכה, הקשת מחובק על ידי אישה. מוזיאון האתנוגרפי בחרטום צילום Ł. Zieliński

הקשת הנובי היה מסתער במהירות יורה מטחי חיצים בעוצמה ובדיוק רב, בציד, למטרות מזון ומסחר, בכיבוש והגנה כתרבות של אצולה מלחמתית לעושר בדרכי מסחר ועבדות, ללידתם של ממלכות.

תודה לכם, קיים שפע מיידע על נוביה השכנה מדרום לספרו של יוסי יגר "מסע בעקבות החץ" שיראה אור בקרוב בעזרת כולנו.

כתבתי כך בנגיעות מחומר מרתק על ארץ הקשת- טא-סטי