סיפור אישי של מדריך קשתות
מאת: שלמה ביבס
במרץ אלפיים ושבע עשרה חזרתי הביתה ממשמרת צהריים בשבת במשטרת התנועה, בבוקר למחרת התעוררתי במקום רועש, מואר בהרבה פלורסנטים לבנים ובוהקים ורעש מכשירים מסביב.
ליד המיטה ששכבתי בה עומדת אישה שאני לא יודע מי היא וחייל בחצי ב' שגם אותו אני לא מזהה.
למרות שלא זיהיתי אותם שאלתי אותם איפה אני ולמה אני לא במשמרת?
התברר לי שהיה לי פרכוס ושאיבדתי את ההכרה בלילה ופינו אותי לטיפול בחדר הלם. הייתי ללא הכרה כארבע שעות.
לא זכרתי שום דבר מהאירוע, ובהמשך התברר לי שהבן שלי שהוא חובש קרבי טיפל בי עד שהגיע האמבולנס.
איבדתי את רוב הזיכרון באירוע הזה, והפוסט טראומה ממלחמת לבנון הראשונה והפיגועים מהאינתיפאדה הראשונה בירושלים בה שירתתי כשוטר שהצלחתי להדחיק התפרצה ועלתה לפני השטח.
אחרי ארבעה ימי אשפוז חזרתי הביתה ובשיחה של אשתי (האישה שהייתה לידי בחדר מיון) עם חברה שלה מומחית לאלצהיימר החברה הציעה לי לאתגר את המוח ולעשות דברים שלא עשיתי עד היום.
לכשכנסתי למשרד שלי בחלק האחורי של הבית וראיתי את אוסף הקשתות והחיצים שלי תלוי על הקיר, שאלתי את הבן שלי (החייל בחצי ב') מה זה האוסף הזה? התברר לי שאני קשת שיורה בקשת מסוג קומפאונד ושיש לי מטרה בגינה.
בפיקוח של הבן שגם הוא קשת, יריתי כמה חיצים ומשהו בפאתי המוח שלי התעורר..
המשכתי לירות עוד כמה עשרות חיצים במרחקים שונים והחיצים התקבצו למקבץ יפה.
בעקבות ההמלצה של המומחית, ובהתייעצות עם הבן החלטתי לעבור לירות בקשת ערומה, שהיא קשת שהרבה יותר קשה להגיע איתה למקבצים.
נסעתי למועדון קשתי בית לחם הגלילית, הזמנתי קשת חדשה ומאז בכל אימון ועם כל חץ שפגע במטרה יחד עם שיחות עם פסיכולוגית שמתמחה בפוסט טראומה הזיכרון שלי חזר לעצמו.
בעקבות השיפור בזיכרון הבנתי שהקשתות זה כלי מעולה לטיפול ושיקום ושאני רוצה ללמוד ולהעמיק בעולם הקשתות.
יצאתי אחרי כשנה לקורס מדריכי קשתות, שהמטרה שלי היא לעזור לאחרים בשיקום באמצעות הספורט המדהים הזה.
אחרי כשנתיים יצאתי לגמלאות מהמשטרה והיום אני עובד עם נערים ונערות שהחברה ומערכת החינוך די ויתרה עליהם.
מאז עבדתי עם נערים ונערות שהוצאו מהבתים שלהם בעקבות צווים של בית משפט, הסיפורים ששמעתי מהמדריכים על הנערים והנערות גרמו לי לדמוע אחרי המפגשים איתם.
עבדתי עם נערים ADHD . בהצלחה רבה שהמורים שלהם היו המומים מהיכולת שלהם להתרכז ולירות בשקט, עבדתי עם נערות שלא מתקשרות עם הסביבה בגלל חוסר בטחון עצמי.
מנהל בית הספר שאל אותי מה נתתי להן לשתות אחרי שנכנס לאימון וראה את הרעש, הצחוק והביטחון העצמי שהיה להן באימון.
עבדתי עם נערים ונערות על הרצף וזכיתי להצלחה שהשאירה את המורים והסייעות עם עיניים פעורות.
בכל פעם החיוכים שלהם\ן התרחבו, הראשים שהורמו בגאווה, החיבוקים שקיבלתי שנפרדנו בסוף כל מפגש בעקבות ההצלחות שלהם בירי מילאו אותי בתחושת שליחות אמיתית.
כתוצאה של הפרכוסים ואיבוד ההכרה ואיבוד הזיכרון מצאתי את היעוד שלי.
או כמו שאשתי אמרה "טוב ששכחת את כל השטויות שהיו לך בראש. עכשיו תמלא אותו בדברים חשובים"
