עץ הלִבְנֶה הקשת והחץ
שַׁדָּר, birch, הוא סוג עצי יער הקרוב יחסית למשפחת האלוניים. רוב מיני השדר נפוצים באזורים צפוניים של אקלים ממוזג: צפון אסיה, אמריקה הצפונית, ויערות באירופה. סופרי ההשכלה ברוסיה כינו את השדר בשם “לִבְנֶה” על שם העץ הנזכר במקרא, בשל גזעו הלבן. מאוחר יותר ניתן שם זה לליבנה הרפואי, הגדל בר בארץ ישראל. עצי הליבנה נחשבים חלוציים המקדימים לאכלס שטחים פתוחים או אזורים שניזוקו בשריפות. (הם גדלים מהר אולם אורך חייהם אינו רב יותר מכ- 50 שנה). לליבנה יש חשיבות רוחנית במספר דתות, הן מודרניות והן היסטוריות בהן הליבנה מסמל צמיחה, התחדשות, יציבות, חניכה ויכולת הסתגלות מכיוון שהעץ מאוד סתגלן ומסוגל לשרוד ואף להתפתח בתנאים קשים. קליפת הליבנה מתאפיינת בעדשים ארוכות ואופקיות, משקלה קל חוזקה וגמישותה רבה. לעתים קרובות נפרדת הקליפה לשכבות דקות שצבעיהן הייחודיים מעניקים את השמות לסוגי הליבנה הנפוצים: אפור, לבן, שחור, כסף וליבנה צהוב.
זפת קליפת הליבנה היא הדבק המהיר לכל מטרה הוותיק ביותר בהיסטוריה. עמים פרהיסטוריים הדביקו כלי חרס שבורים עם זפת ליבנה, אטמו סירות קאנו פרימיטיביות הדביקו וחיבורו להבי אבן לידיות עץ. זפת הליבנה, היא מסה שחורה וצמיגה בעלת רֵיחַ מוכר וידוע כדבק הרב-תכליתי אורגני החזק ביותר. חוקרים מאמינים שהניאנדרטלים השתמשו בזפת הליבנה כבר לפני יותר מ-200,000 שנה. החומר נמצא במספר אתרי חניה וישוב מהתקופות המזוליתית והניאוליתית. למרות הממצאים הרבים. זפת הליבנה שאינה שרף עץ רגיל או תמהיל של עץ הליבנה הנה חידה למחקר הארכיאולוגי. זיקוק הזפת מעורב בתהליך מורכב למדי, מה שמעיד על כך שבעלי מלאכה ניאוליתיים היו בעלי כישורים טכנולוגיים מדהימים למדי. נראה שזפת הליבנה התגלתה במקרה ותכונותיה נרחבות. בשנת 2019, צוות מחקר מאוניברסיטת טובינגן שבגרמניה גילה שניתן לייצר זפת ליבנה בשיטה פשוטה למדי. די לשרוף קליפת ליבנה באח או בבור אש מוקף במשטחי אבן אנכיים חלקים בטמפרטורות שריפה רגילות ולא בכלי אטום, זפת ליבנה תישאר מונחת על משטח האבן ולאחר שלוש שעות בלבד וניתן לגרד אותה לשימוש מאוחר יותר, הדבקה ואטימה. כיום, ארכיאולוגים מאמינים שזפת הליבנה התגלתה במקרה. את הגושים השחורים היו מחממים ואז מורחים אותם כדבק כלים, סכיני אבן והצמדת ראשי חץ לקנה, תוך חיבור וחיזוק הדבק בקשירה בחוט צמחי או מגיד חיות. זפת העץ שימשה למריחה ואיטום של אשפות חיצים, כלי נשיאה וחלקי סירות המורכבים רובם מקליפת עץ הליבנה עצמו. לאחר שהתקרר, הדבק היה חזק ויציב לכל שינויי אקלים. מאפייני הדבק מבוססים על התוכן הגבוה של חומצות שרף ותרכובות ארומאטיות נדיפות מאוד של זפת הליבנה שהוכרזה כחומר הסינטטי הראשון של האנושות, ובשימוש במשך זמן רב מאוד.
תיאופרסטוס, תלמידו של אריסטו, מתאר את הפקתו, וכך גם ההיסטוריון הרומי פליניוס הזקן בספרו Historia naturalis. טביעות שיניים אנושיות שעדיין הכילו כמויות שימושיות של DNA התגלו על פיסת זפת ליבנה שנמצאה בדנמרק. גוש הזפת, גילו חוקרים, נלעס לפני 5,700 שנה על ידי נקבה שהייתה קרובה לציידים-לקטים מיבשת אירופה בעלת עור כהה, שיער חום כהה ועיניים כחולות. האם היא ניסתה לרכך את זפת הליבנה על ידי לעיסתו או אולי השתמשה בו לטיפול שיניים? הכול עדיין בגדר חידה. היום זפת הליבנה מכונה שמן רוסי המופק מקליפת הליבנה בדרכים מסורתיות, תרמופלסטי ועמיד למים ומשמש גם למטרות רפואיות.
אֶצִי, איש הקרח, כינוי שניתן לגופה חנוטה בקרח של ציד שמת, על פי המחקרים האחרונים, בין 3239 לפנה”ס ל-3105 לפנה”ס והתגלתה ב-18 בספטמבר1991 בעמק אֶצטאל, Ötztal, בהרי האלפים בצפון איטליה השתמש בזפת הליבנה.
שחזור של הצייד אֶצִי, איש הקרח. (חמוד כזה)
בכליו נמצאו בין השאר אשפת חיצים ובה 14 חצים, עשויים מעצי מורן. שניים מחציו של אצי, עטורים בנקודות צור חדות כתער שהודבקו בקפידה אל הקנה עם זפת ליבנה, מוכנים ומעוטרים נוצות לייצוב מעופם. 12 החיצים הנותרים לא גמורים, ללא ראש החץ. באשפת החיצים נמצא גם כלי המזוהה כקשת, כלי נוסף שלא זוהה, וכלי עשוי מקרן שייתכן ששימש להשחזת החיצים. לידו נמצאה קשת נוספת מטקסוס אורני באורך 1.82 מטר, לא גמורה.
אחד מראשי החץ של Ötzi שהוצמד לקנה החץ והודבק עם זפת ליבנה. (ויקימדיה).
עיבוד קליפת עץ הליבנה נותרה פופולארית עבור עבודות יד ואומנויות שונות גם היום. קליפת עץ הליבנה חזקה, גמישה ועמידה במים, ניתנת לחיתוך, לעיבוד, הדבקה ולתפירה בקלות, מה שהפך אותה לחומר שימושי ביותר. הקליפה הייתה מוצר שימושי יקר ערך עוד מאז התקופה הפרה-היסטורית. קליפת הליבנה מכילה גם חומרים בעלי ערך רפואי וכימי. לחלק מאותם מוצרים (כגון בטולין) יש תכונות של קוטלי פטריות המסייעות בשימור חפצים כמו מזון בשימוש הקליפה לייצור מיכלים, קופסאות.
הסרת קליפת ליבנה מעצים חיים מזיקה לבריאות העצים ויש להימנע ממנה. במקום זאת, ניתן להסיר אותה די בקלות מגזע או ענפי עץ מת. על ידי חיתוך חריץ לאורך הקליפה ומשיכתו או חיטוטו הרחק מהעץ. הזמן הטוב ביותר לאיסוף וקילוף הוא האביב ותחילת הקיץ, אז הקליפה איכותית ביותר, גמישה והכי קלה להסרה. הסרת שכבת הקליפה החיצונית (הקלה) מגזע של עץ חי כנראה מחלישה אותו והופכת אותו לרגיש יותר לזיהומים. הסרת השכבה הפנימית (הכהה), הפלואם, הורגת העץ על ידי מניעת זרימת הנדרש לתזונת העץ.
גוש זפת ליבנה מסילהולם שבלולנד, דנמרק, עם סימני שיניים של נקבה מתקופת האבן. אוניברסיטת קופנהגן.
אחר הקילוף יש לשטח הקליפה שניתן לעבדה כמו קרטון עבה. יש לרכך קליפה שהתייבשה על ידי אידוי, על ידי השרייה במים, חימום או על אש. שימוש רב נעשה בקליפת הליבנה במשך אלפי שנים, קליפת ליבנה הייתה חומר שימושי בעל ערך רב בכל חלק של העולם שבו היו עצי ליבנה זמינים. מיכלים כגון עטיפות, שקיות, סלים, קופסאות, אשפות חיצים, מארז עמיד ברטיבות לקשתות מורכבות מהן הקשת המונגולית, הקשת הסינית, הקשת הקוריאנית, קשתות טורקיות , קשת אשורית, או הקשת הפרסו-פרטית נמצאו לא אחת במארזים מקליפת הליבנה. יצור כלי שיט זעירים, קאנו, ובקתות מחסה יוצרו על ידי רוב החברות הרבה מקליפת הליבנה חוברו ומאטמו על ידי הזפת השחורה הרבה לפני המצאת כלי החרס.
מיכלי עץ הליבנה שימשו לאחסון מוצרי מזון וניתן היה לתפור להדביק ולמשוך אותם כך שיהיו אטומים למים. היה שימוש בסלסילות שטוחות לעיבוד מזון. מיכלים מסוימים שימשו אפילו לבישול מאכלים, שכן קליפת הליבנה, אם תיובש כהלכה, לא תישרף בקלות על האש. מגילות קליפת הליבנה שנשתמרו בקפידה משמרות היסטוריה עתיקה וידע קדוש, שרדו במשך אלפי שנים לצד הפפירוס בעולם העתיק. בהודו, קליפת ליבנה, יחד עם עלי דקל מיובשים, היו מתומכי הכתיבה העיקריים לפני הופעתו הנרחבת של הנייר באלף השני לספירה. כתבי היד הבודהיסטים העתיקים ביותר הידועים (חלק מהטקסטים הבודהיסטים של גנדהאר), מאפגניסטן, נכתבו על קליפת ליבנה.
אשפות החצים ומארזי הקשת העתיקים היו בדרך כלל בצורת גליל מתרחב ויוצרו מקליפת ליבנה, עץ ועור. קליפת ליבנה גולגלה לגליל ונתפרה לעור ואף הודבקה לעץ. מספר רב של צירי עצם מעוגלים ששרדו נמצאו מאז ומתמיד בקברים שבהם היו שאריות של קשתות ואשפה עם חיצים. ככלל, עיגולי העצם המעובדים ליוו האשפה והמארז כקישוט דקורטיבי אישי הודבקו או נתפרו למארזיי הקשת ואשפות החיצים. מארזי הקשת היו תמיד מעט קצרים יותר מהקשתות שלהם, על מנת להקל על שליפת הקשת מנדנה והחיצים מהאשפה.
שרידים רבים של אשפות ומארזים נמצאו במיוחד בתלי קבורה במרחבי ערבות אסיה ואירופה, אלה כוללים סוגרים ואביזרי ברזל לפיות ולתחתית של גלילי עור התפורים ומודבקים עם קליפת עץ הליבנה. מארזיי נרתיק העור בשילוב קליפת הליבנה שימשו לנשיאת הקשת ובמיוחד להגנה עליה מפני פגעי מזג האוויר. דבק הזפת שהופק מקליפת הליבנה נמשך ואטם המארז בצורה מספקת ולאורך זמן בשינויי אקלים קיצוניים, לחות, חום, יובש וקור ואכן ליווה את מסע האימפריה המונגולית לכל אורכו.
אשפה גלילית העשויה משתי שכבות של קליפת ליבנה עבה, ותחתית עץ בעובי של כ-1 ס”מ שהוצמדה לקליפה במסמרי ברזל. החלק התחתון הודק כלפי מעלה לפני החיבור. רצועה עם וו ברזל בקצה הוצמדה לפעמים לתחתית העץ ושימשה לעיגון האשפה בעת דהירת הקשת על סוסו. קרס זה בתחתית היה סימן אופייני לשיוך האשפה לקשת רוכב. אל גב העץ חובר גם ציר עצם ורצועות עור שחוברו לטבעת ברזל מלמעלה ונועדו לתליית האשפה מהחגורה או השלכתה מעבר לכתף הקשת. האשפות הגיעו לאורך של עד 60-70 ס”מ, ולעיתים רחוקות עברו את הגובה הזה ושימשו לאחיזת החיצים. צידי החצים היו כמעט תמיד מעוטרים בהתאם לייעודם של ראשי החץ, זה אפשר לקשת לבחור החץ הנכון עבור מצב נתון בציד או במלחמה ומיד לטעון החץ הנדרש למיתר.
רישום של: חלקי קשת, אשפה וראשי חץ– תשתית עץ של קשת המסתיימת בחריצים למיתר השזור לרוב מגידים. קליפת עץ ליבנה מודבקת לעץ ערער, חיבור, הדבקת הגידים ושכבת עצם עבור פרק אחיזת הקשת, ה- Riser . עטיפת הקשת בקליפת ליבנה מודבקת בפיתול מדויק. כפי שניראת קשת מתוחה לאחר תהליך ההדבקה ומתחתיה שברי קשת מורכבת מסוף המאה ה-12 שנמצאה בערבות רוסיה. מתחתיה חתך של עטיפת קליפת ליבנה, גידים, עץ ליבנה ועץ ערער. ולסיום, פריסה לסוגרי ברזל וגימורים של אשפת חיצים ומארז קשת לצד ראשי חץ שונים. לעיתים כנראה ברישום עיטורי נוצות איזון החץ נשמרו לכיוון תחתית האשפה המורחבת בקוטרה כשמבחר ראשי החיצים מופנים כלפי מעלה לשליפתם, לדריכה ולירי מהיר.
ברזל טהור היה נדיר בתקופה הפרהיסטורית, ובאותם ימים נוצל עד תום הברזל שהגיע מהחלל בדמות מטאוריטים שהיו נפוצים מכיוון שעמדו היטב בלחץ בעת חדירת האטמוספרה.
סריקה שנערכה לראש החץ שאותר ואובחן כעשוי ממטאוריט ברזל ומשוח בזפת הליבנה(צילום: Journal of Archaeological Science).
בעיירה מוריגן שבקנטון ברן בשווייץ,התגלה ראש החץ שאורכו 39.3 מ”מ ומשקלו 2.904 גרם העשוי מסגסוגת של ברזל וניקל, שהתגלתה רק במטאוריטים ובו עקבות של חומר אורגני, לדעת החוקרים מדובר בזפת שדר הליבנה ששימשה בָּעֵת הַהִיא להצמדת הראש המחודד לקנה החץ.
נכתב ע”י: גיל יהונתן גלעד
